החלטה בתיק רע"א 6723/12

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 2484/00 מיום 25.6.2012, במסגרתה נקבע כי הוראת המעבר שבסעיף 27 לחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: התיקון לפקודה), הקובעת התיישנות מהותית של תביעה להשבת קרקע שהופקעה, אינה חלה על התביעה דנן.

עיקרי העובדות

2.        בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, הפקיעה המדינה מהמשיבה קרקע במערב ירושלים (להלן: המקרקעין ו/או המקרקעין המופקעים), למטרה של הקמת שדה תעופה. לאחר מלחמת ששת הימים, התבטל הצורך בהקמת שדה התעופה. משכך, הוסב האזור לשכונת המגורים רמת בית הכרם. בשנת 1996 אושרה לאזור תוכנית נוספת, תוכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים. במסגרת הליך האיחוד והחלוקה, קיבל המבקש 1 (להלן: המינהל) בגין המקרקעין המופקעים, שנותרו בעיקרם בייעודם הציבורי, אחוזי בנייה למגורים ולמסחר במגרשים אחרים. הזכויות במגרשים אלה נמכרו על-ידי המינהל לצדדים שלישיים.

3.        בשנת 2000 הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המבקשים (להלן: המדינה), ובה תבעה מהמינהל לשלם לה את שווי הזכויות שהוקצו לו במסגרת הליך האיחוד והחלוקה. בהחלטתו מיום 5.4.2005 קבע בית המשפט המחוזי כי הדיון בתביעה יפוצל כך שבשלב הראשון תתברר שאלת עצם זכאותה של המשיבה להשבת שווייה של הקרקע המופקעת, כאשר שאלת התחולה הרטרואקטיבית של הזכאות תיוותר פתוחה ותוכרע בהמשך.

4.        ביום 30.11.2008 קבע בית משפט המחוזי כי המדינה לא הייתה זכאית לקבל במסגרת תוכנית האיחוד והחלוקה קרקעות המיועדות לשימושים שאינם ציבוריים, כנגד קרקע שטרם אישורה של תוכנית האיחוד והחלוקה נועדה לצרכי ציבור. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי הקצאת קרקעות לשימוש שאינו ציבורי כנגד קרקעות לצרכי ציבור היא הקצאה שלא כדין על-פי דיני התכנון והבנייה. על כן, משקיבלה המדינה קרקע שלא כדין, מוטלת עליה חובת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. עוד נקבע כי המדינה אינה זכאית לפטור מהשבה. את טענת המדינה לפיה ההשבה אינה צודקת לנוכח הצעת החוק לתיקון הפקודה, דחה בית המשפט באותו שלב של הדיון, לנוכח ההחלטה הדיונית, לפיה שאלת התחולה הרטרואקטיבית לא תוכרע בשלב זה. עוד הותיר בית המשפט לדיון את השאלה למי חבה המדינה בהשבה - למשיבה, הנפקעת, או שמא לבעלי הזכויות הנוספים במתחם שבו נעשתה תוכנית האיחוד והחלוקה.

5.        על החלטת בית המשפט המחוזי הגישה המדינה בקשת רשות ערעור. בבקשתה טענה המדינה כי החלטת בית המשפט המחוזי מוטעית, שכן למדינה כלכל גורם אחר, זכות לקבל את הזכויות היחסיות המגיעות לה בגין נכסיה הכלולים בהליך האיחוד והחלוקה, הגם שנועדו קודם להליך זה, לצרכי ציבור. עוד עמדה המדינה על כך שזכות המשיבה בזכויות שהוקצו למדינה בהליך האיחוד והחלוקה מותנית בקביעה כי המשיבה זכאית להשבה של הקרקע המופקעת. עוד טענה המדינה כי אף אם מדובר בהתעשרות שאינה כדין, אזי יש לפטור את המדינה מהשבה מכיוון שמדובר בהשבה שאינה צודקת.

6.        בית משפט זה החליט כי לנוכח התיקון לפקודה, אין טעם בבירור בקשת רשות הערעור. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי ונקבע כי יש לדון מחדש בשאלת קיומה של עילת תביעה, לנוכח התיקון לפקודה והפרשנות שניתנה לו בפסיקת בית משפט זה. עוד נקבע כי טענות הצדדים, לרבות בשאלת חוקתיות הוראת המעבר הקבועה בסעיף 27, שמורות להם (רע"א 798/09 מינהל מקרקעי ישראל נ' חברת הכשרת הישוב בע"מ (לא פורסמה, 12.9.2011)).

החלטת בית המשפט המחוזי

7.        בית המשפט המחוזי בחן האם הוראת המעבר הקבועה בסעיף 27 לתיקון לפקודה חלה על עילת התביעה. המשיבה טענה כי עילת תביעתה היא עשיית עושר שלא כדין במסגרת הליך האיחוד והחלוקה, התעשרות שנעשתה במנותק מעצם פעולת ההפקעה. מנגד טענה המדינה כי עילת התביעה היא השבה מכוח דיני ההפקעות. בית המשפט קיבל את הטענה כי העילה של עשיית עושר בגין קבלת אחוזי בניה שלא כדין על בסיס מקרקעין מופקעים, שייעודם ציבורי, היא עילה עצמאית ונפרדת מעילת ההשבה על-פי דיני ההפקעה. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי הוראת המעבר שבסעיף 27 לתיקון לפקודה אינה חלה על תביעת המשיבה, שכן עילתה אינה מכוח הפקודה אלא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

עיקרי טענות המדינה

8.        המדינה טוענת כי לנפקע לא עומדת זכות לתבוע זכויות שהוקצו למדינה בהליך איחוד וחלוקה ביחס לקרקע המופקעת, וזאת במנותק משאלת זכותו להשבת הקרקע המופקעת. לנוכח זאת, טוענת המדינה, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי התיקון לפקודה אינו רלבנטי לתביעה דנן, שכן על-פי התיקון לפקודה חלה התיישנות מהותית על תביעתה של המשיבה ביחס לקרקע המופקעת, ולכן הלכה למעשה אין בידי המשיבה כל עילת תביעה נגד המדינה בקשר למקרקעין. המדינה טוענת כי על-פי חוקי התכנון והבנייה, הזכות לתקוף את הליך האיחוד והחלוקה ולהתנגד לטבלאות האיזון אשר על-פיהן מוקצות הזכויות במקרקעין עומדת לצדדים להליך בלבד, קרי לבעלי הזכויות בקרקע ערב ביצוע התוכנית. על כן, מקום שבו לא הוכרה זכותו של נפקע להשבת הקרקע עובר לביצוע תוכנית איחוד וחלוקה, הוא לא יוכל לתקוף את התוכנית. לטענת המדינה, הדרך שבה יכול הנפקע לתבוע זכויות שהגיעו למדינה בהליך איחוד וחלוקה היא רק באמצעות תביעת השבה של המקרקעין על-פי דיני ההפקעה. עוד טוענת המדינה, כי אף אם יוכח כי חלק מן הזכויות שהוקצו למדינה בהליך האיחוד והחלוקה הוקצו לה שלא כדין, לנפקע אין כל זכות להשבה מכיוון שלא היה צד להליך התכנוני ועל כן ההתעשרות לא נעשתה על חשבונו, אלא על חשבון יתר בעלי הזכויות במתחם שבו נעשה הליך האיחוד והחלוקה. המדינה מוסיפה וטוענת כי אף בהנחה שקיימת למשיבה זכות לתקוף את תוכנית האיחוד והחלוקה ואת טבלאות האיזון שנערכו במסגרתה, אזי דין תביעתה להידחות שכן התוכנית לא נתקפה במועד הקבוע לכך.

9.        המדינה מבקשת להשיג על קביעת בית המשפט לפיה שאלת זכות המשיבה להשבה על-פי דיני ההפקעה אינה רלבנטית לתובענה הנדונה. לטענת המדינה, תביעתה של המשיבה ובעקבותיה המחלוקות שנדונו לפני בית המשפט המחוזי, התמקדו בשאלות מדיני ההפקעה ולא מדיני התכנון והבנייה, ולכן ההליך כולו הוכפף לתיקון לפקודה ולמשמעויותיו.

10.      המדינה מבקשת רשות לערער על קביעתו של בית המשפט המחוזי בשאלת זכאותה של המדינה בהליך איחוד וחלוקה להקצאת זכויות בגין המקרקעין שבבעלותה, אשר נועדו, עובר לתוכנית, לצרכי ציבור. לטענת המדינה, מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המדינה התעשרה שלא כדין, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 122 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, עם ההלכה הפסוקה ואף עם הגיונם של דברים. בהקשר זה חוזרת המדינה על טענותיה שנפרשו בבקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.11.2008 וטוענת כי למדינה מוקנית הזכות להיכלל בגדר בעלי הקרקע שיוקצו להם זכויות במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה, על אף שיעודה של הקרקע הוא לצרכי ציבור. כמו כן טוענת המדינה כי אף בהנחה שלמשיבה עומדת עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, יש לפטור את המדינה מהשבה מכיוון שהיא בלתי צודקת בנסיבות העניין.

11.      לטענת המדינה, מן הראוי ליתן לה רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, שכן סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כי תינתן רשות ערעור על החלטה אחרת, בין היתר, כאשר החלטה זו עשויה להוביל להתנהלות של הליך מיותר. המדינה טוענת כי מתן רשות ערעור הוא הכרחי כדי למנוע התדיינות הנדרשת כדי לברר מהן הזכויות שהוקצו למדינה בגין הקרקע שהופקעה, מה שוויין ומי מבין הצדדים הנוספים להליך האיחוד והחלקה זכאי לקבלן.

עיקרי טענות המשיבה

12.      המשיבה טוענת כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, שכן מדובר בהחלטת ביניים בתביעה כספית, ולמדינה לא יגרם נזק בלתי הפיך אם תמתין עם ערעורה עד לסיומו של המשפט בבית המשפט המחוזי. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מרבית טענותיה של המדינה נוגעות להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.11.2008, טענות אשר הועלו בבקשת רשות הערעור הקודמת שהוגשה על-ידי המדינה, ואשר נדחתה על-ידי בית משפט זה.

13.      לגופו של עניין טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי עילת עשיית עושר ולא במשפט בגין קבלת אחוזי בנייה על בסיס המקרקעין המופקעים היא עילה עצמאית ונפרדת מעילת ההשבה על-פי דיני ההפקעה. המשיבה מדגישה כי אינה מבקשת את השבת המקרקעין המופקעים, אלא את שווי הזכויות שהוקצו למדינה בהליך האיחוד והחלוקה, וכי עילת תביעתה מבוססת על טבלאות האיזון שנעשו שלא כדין במסגרת הליך האיחוד והחלוקה. בהתייחס לטענות המדינה לפיהן אין למשיבה זכות תביעה לגבי הליך האיחוד והחלוקה מכיוון שלא הייתה צד לו, טוענת המשיבה כי על-פי פסיקת בית משפט זה מעשה ההפקעה אינו מנתק את זיקתו של הבעלים הנפקע לקרקע. משכך, גם לאחר ההפקעה עומדת לנפקע זכות תביעה כלפי המדינה אם זו התעשרה שלא כדין, התעשרות המנותקת משאלת ההפקעה עצמה. משהתעשרה המדינה שלא כדין, הרי שהתביעה להשבת התעשרות זו אינה כפופה לטענת המשיבה לדיני ההפקעות, אלא לדיני עשיית עושר ולא במשפט. על כן, טוענת המשיבה, כי ההתיישנות שנקבעה בתיקון לפקודה אינה חלה על עילת תביעתה, שכן עילתה היא כאמור מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בהתייחס לטענות המדינה על כך שהמשיבה אינה רשאית להשיג על טבלאות האיזון במועד זה, טוענת המשיבה כי תביעתה הוגשה במועדה, עם הגעת טבלאות האיזון לידיה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי עילת עשיית עושר ולא במשפט לא הועלתה לראשונה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.11.2008, וכי העובדות המבססות עילה זו נטענו עוד בכתב התביעה.

דיון והכרעה

14.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, דומני כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש עתה לגופן של הטענות. ככלל, השגות על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, מקומם במסגרת הערעור על פסק הדין (ראו: רע"א 1795/12 פלוני נ' פלוני(לא פורסם, 8.3.2012)). המדינה טוענת כי יש לדון בבקשתה כבר עתה על מנת לחסוך את הדיון בסכום ההשבה אשר אותו חבה המדינה, לפי הנטען, ובשאלה כלפי מי חבה המדינה בהשבה. אכן, הצדקה אפשרית לקבלת רשות ערעור על החלטת ביניים נובעת מן החשש שאם תידחה הבקשה עלול להתקיים הליך מיותר. אולם, הצדקה זו אינה מספקת בענייננו. מדובר בתובענה שהוגשה לפני כ-12 שנים. קבלת בקשת המדינה ומתן רשות ערעור, משמעותם היא שההליך ידחה עוד. נסיבות העניין אינן מצדיקות התארכות יתרה נוספת. כמו כן, קבלת טענות המדינה בגדרי בקשה זו, יכולה גם להביא לדחיית התביעה נגדה, ומן הראוי שהשגות מעין אלה ידונו במותב תלתא.